כולם רוצים במות פתוחות וג’אמים?

אז כן, פתאום אפשר לראות את כל המקומות שאהבנו ללכת אליהם ולשמוע הופעות של אמנים כאלו ואחרים, מוכרים או פחות מוכרים, עושים ערבי במות פתוחות וג’אמים. לא, זו לא תופעה חדשה אבל זה נראה כאילו כולם רוצים היום במה פתוחה וג’אמים.
ערב במה פתוחה, מה שנחשב פעם לערב שהמועדונים בעיר היו משבצים ביום שני, שהוא בדרך כלל היום החלש של הברים והפאבים בתל אביב עבר שינוי מהותי מבחינת גידול המשתתפים שמנגנים ומופיעים בערב וגם הצליח לגדול מבחינת הקהל שמגיע לערבים האלו. ישנם במות שאפילו העבירו את ערבי הבמות הפתוחות לימי שישי.
אצלנו זה בהחלט מעלה הרבה שאלות. יצאנו לבדוק האם הקהל הישראלי הבין משהו חדש או שזהו רק טרנד?

פעם, לפני חמש שנים, שרק עברתי לתל אביב והייתי יוצא כל יום, הייתי מגיע לכל מיני מועדונים שונים ברחבי העיר שהיו בהן ערבי במה פתוחה, קונספט פשוט, כל אחד עולה לשיר שני שירים, מקוריים או קאברים, מוחאים כפיים, יורדים מהבמה, מישהו אחר עולה וככה נמשך כל הערב. סוגי האנשים שהיו מגיעים לערבים האלו היו בדרך כלל אנשים שרצו לפרוץ עם הקריירה המוזיקאלית, חברים שלהם או בנות זוגם, אנשים כמוני שנכלאו לסיטואציה הזאת ומנסים להבין אם האווירה המוזרה הזאת נחמדה או שהגיע הזמן ללכת וכאלו שרוצים לנסות חומרים חדשים או רוצים עוד זמן טיסה על במה. וכמובן בעל המקום או/ו הסאונדמן שבשלב מסויים נראים כאילו הם נזכרו ששכחו את הדוד שם המים דולק והם חייבים להגיע הביתה כמה שיותר מהר.
היום, כאני מגיע לבמה פתוחה השינוי העיקרי ששמתי לב שהתרחש הוא זה שאף אחד כבר לא רוצה לפרוץ לשום מקום וכולם באים באווירה רגועה, יש וויב טוב והלחץ שהיה לפני כמה שנים כשהיית מגיע לערב כזה נעלם לחלוטין.

היום אנשים מסתפקים בחמש דקות תהילה וזהו, אף אחד כבר לא מחפש להיות כוכב ענק, זה משהו חיובי שתרבות הגלישה באינטרנט עשתה, כולנו הבנו מה זה פרסום, כולנו הבנו מה זה כישרון וכולנו שמחים בחלקינו כאנשים שאוהבים וצורכים תרבות וזה מספיק לנו.

האם האינטרנט הוא הגורם לכך שהבמות הפתוחות מקבלות את המקום הראוי להן הגיעו? האם זהו המקום הראוי לבמות פתוחות? נתחיל מזה שבמה פתוחה הוא ערב שגם הקהל וגם בעל המקום מרוויחים, אין הרבה הוצאות, אין הרבה דרישות וכל מי שבא יודע שהסאונד ישמע כמו ערב במה פתוחה.
חלק מהשינוי שראיתי שקורה בערבי במות פתוחות הוא הגיוון של ההופעה, פתאום יש גם פואטרי סלאם, הקראת שירים, ספוקן וורד, קטעי קריאה ודקלום שפעם היה הרבה פחות סבלנות להקשיב להם, אבל היום עם הקצב הגובר של הבמות הפתוחות וריבוי האנשים שסתם רוצים ליצור מבלי להפוך לנינט טייב הבאה, יש הרבה יותר סבלנות, קבלה וגם ביקוש לקטעים האלו.

“כל אחד רוצה להיות משהו, מישהו” כתב פעם שלום חנוך. בעידן של היום שני שירים או קטע שכתבת על הנסיעה שלך מהבית לעבודה באוטובוס וקהל של עשרים וחמישה אנשים זה בהחלט מספיק. בין אם זו השפעת האינטרנט או ההבנה שלהיות כוכב זה לא מה שדמיינו כשהיינו ילדים, או העובדה שזה פשוט בילוי ממש כיף לראות אנשים אחרים עולים על במה או מיליון סיבות אחרות, במות פתוחות הולכות להשאר כאן עד שכל אחד בעיר הזאת יהיה מפורסם, אפילו אם זה רק לעשר דקות.

שתפו את המאמר הזה