in

עולם התרבות בסכנת מוות

 לאחר שרוב הגבלות הקורונה הוסרו – חתונות, בר מצוות ושאר אירועים וטקסים דתיים יכולים להתקיים אבל הופעות, הצגות ואירועי מוזיקה עדיין אסורים לקיום.
עולם התרבות הישראלי גוסס ואיתו עשרות אלפי מוזיקאים, שחקנים, רקדנים ועובדי במה הגיעו לפת לחם ולא יכולים יותר להתפרנס.
התרבות הישראלית על סף קריסה ואין אף אחד בממשלה שמוכן להושיט יד. איך הגענו למצב הזה?

ליאור שרביט

צילום תמונת

"המחאה הזו היא לא רק שלנו, ולא רק של עולם התרבות. היא רלוונטית לכל עצמאי בשטח, לכל עסק קטן, לכל מקום ואדם שנפגע מהגזרות הממשלתיות שבאו עלינו לרעה."

מתחילת המשבר, רובנו מצאנו את עצמנו במצב לא פשוט. בין אם זה "רק" ההשארות בבית או אם זה החל"ת, הפיטורין, המחסור בחיי החברה, החובות שסוגרים עלינו ועוד שלל גזרות הקורונה. כולנו פחות או יותר באותה סירה ורובנו מכירים מישהו (אם לא אנחנו בעצמנו) שנמצא על סף משבר כלכלי. הממשלה לא מספקת פתרונות ואין גורם מערכתי או גוף כלשהו שנראה כאחראי לניהול המשבר. התשובות שמספקים מרגישות לעיתים כפעולות הנובעות מגחמות רגעיות, אינטרסים פוליטיים או ספקוצליות שבינן לבין המציאות לא תמיד יש קשר (נניח, עשרות אלפי מתים ומיליוני החולים שטענו שיהיו פה).

איפשהו, באמצע כל הבלאגן הזה, נכנס עולם התרבות. עולם שלצערנו הרב במדינתנו כמעט ואינו מקבל התייחסות ותמיכה מגופים ממשלתיים (אם נשים בצד לרגע את הריבים של גברת רגב) וההתיחסויות המעטות בתקשורת מלווים בקיטונות של זלזול ובטוקבקים שאינם רואים את התמונה המלאה.

                                                                           ההפגנה בירושלים. (צילום: ארתור לנדה)

האמת, עם ההתייחסות הממשלתית לרובנו אין בעיה. אמני הארץ וכל המעגל הרחב (טכנאי סאונד, עובדי במה, משרדי כרטיסים ועוד רבים אחרים) שמקיף אותם לרוב לא מקבלים עזרה מהמדינה באף שלב בקריירה שלהם, וזה בסדר. מעולם לא ציפינו שהמדינה תשלם לנו בשביל לכתוב שירים או להופיע על במה. אנחנו עושים מה שאנחנו עושים מתוך אהבה ורצון ליצור. בין אם זה מוזיקה, תיאטרון, ציור או כל דבר אחר שקשור לתרבות – אנחנו עוסקים בכך כי זה מה שבוער בנו מבפנים. בלי תלונות ובלי דרישות לסבסוד ממשלתי. יחד עם זאת, אנחנו משלמים מיסים, ביטוח לאומי, וכל חובה אחרת שיש לנו כלפי המדינה – כמו כל אזרח אחר. אנחנו עצמאיים בסופו של דבר וכמו כל עצמאי אחר בארץ – משלמים חובות, מקבלים מעט מאוד זכויות. ושוב, כל השנים לא התלוננו ולא פצינו פה כי הסתדרנו, כי ככה זה עובד.

אבל כאן הבעיה. עד עכשיו הכל תפקד כרגיל. אולי שרדנו בשיניים, אולי מצאנו עוד עבודה במקביל לאהבת היצירה, אבל הסתדרנו.

עכשיו המדינה הקפיאה הכל. בהקפאה הזו התברר היחס לעולם התרבות במדינה. המדינה משדרת לנו – אתם מותרות, אתם לא חיוניים. תרבות זה לא מוצר צריכה בסיסי ולכן אין סיבה לעזור לאמנים. אם נשפוט לפי תגובות באתרי החדשות השונים הגישה הזו מחלחלת גם לעם. תגובות כמו "המדינה זו לא חברת ביטוח" או "צאו לעבוד פרזיטים" מתחילות להיות יותר ויותר שכיחות. כמה אטימות נדרשת בשביל לחשוב את הדברים הללו…

בואו נסכים עם העובדה שאנחנו, כבני אדם, יכולים לחיות ללא תרבות. תרבות היא לא מוצר צריכה בסיסי. אי אפשר לאמוד את תרומתה לחברה בכסף. אולי זה יכול להסביר את העובדה שהמדינה משקיעה 0.17% בלבד מתקציב המדינה. אבל זאת לא הנקודה.

"כמה הייתם מסוגלים לשבת יום אחר יום בעולם בלי מוזיקה, בלי צבעים, בלי ריקודים ולמעשה – בלי שמחה?? כי זה בסופו של דבר מה שעולם התרבות נותן לנו, ואין שום סכום כסף בעולם שניתן לאמוד לפיו את התמורה הזו"

התרבות הייתה פה משחר האנושות והיא מתבטאת בכל תחומי החיים. היא מתעדת את החיים עצמם ושואבת מהם השראה ובד בבד גם מאפשרת לאנשים לפתוח את הראש, להשאב ליצירתיות ולדמיון ולעודד את התפתחותם של רעיונות חדשים, הכח המניע האמיתי שלנו כבני אדם. תרבות היא לא משהו שאפשר להעריך בסכום מסויים ואי אפשר לתת מספר שיגיד "או! פה זה תרבות משתלמת!" כי זה לא קיים. רוב רובם של האמנים, הסאונדמנים, עובדי הבמה, התאורנים וכל מי שקשור לתחום אינם מיליונרים. אלה לא אנשים שמגלגלים מאות אלפי שקלים על הופעה של חצי שעה. אלה אנשים שכל הוויתם עוסקת בדבר הזה שנקרא תרבות. הם אלה שמייצרים את המוזיקה הזו שמרגיעה אתכם בבוקר, התוכנית הזו שאתם נרקבים מולה בערב, ההצגה הזו שהייתה כל כך טובה שאתם פשוט חייבים להפיץ אותה לכל מי שאתם מכירים. האנשים האלה, "פרזיטים" לפי חלק מהתגובות, הם מה שנותן לכם חיים מלאי עניין והנאה. בלעדיהם הייתם יושבים כל היום מול החדשות עם עוד דיווחים על קורונה, ביבי, סיפוח וגזירות. כמה זמן הייתם שורדים בעולם כזה? כמה הייתם נהנים מהחיים שלכם אם לא הייתה לכם מוזיקה, קולנוע, תיאטראות או כל סוג אמנות אחר שאתם צורכים? כמה הייתם מסוגלים לשבת יום אחר יום בעולם בלי מוזיקה, בלי צבעים, בלי ריקודים ולמעשה – בלי שמחה?? כי זה בסופו של דבר מה שעולם התרבות נותן לנו, ואין שום סכום כסף בעולם שניתן לאמוד לפיו את התמורה הזו.

אז כמו שאמרנו "תרבות" היא לא מוצר צריכה בסיסי. היא הרבה יותר מזה. התרבות בישראל היא למעשה התרבות של העם היהודי, תרבות שנמשכת כבר אלפי שנים. תרבות עשירה שמגיעה מכל קצוות תבל ועכשיו, דווקא בבית הלאומי של העם היהודי, עולם התרבות בסכנה.

 

                                                                           ההפגנה בירושלים. (צילום: יעל איידן)

   מרבית האמנים בארץ לא ראו מעולם שקל מהמדינה. לא קיבלנו תקציב, לא הוזמנו להופיע בליכודיאדה, לא שרנו בטקסים ואם הופענו ביום העצמאות – זה היה בהתנדבות ורק כדי שנוכל להיות על במה ולשמח את הקהל. ויחד עם זאת, מעולם לא שמעתי אמנים בארץ בוכים על זה. אנחנו מקבלים את הגזרה, מעולם לא ציפינו שהמדינה תעזור לנו לממן שיעורי גיטרה, קניית מגברים, תשלום למועדונים, או להקמת במה. אנחנו משלמים מיסים כמו כולם, ממלאים את חובותינו למדינה ללא ציפיות, בלי עזרה ובלי מימון. ושמחים מזה, כי אנו עושים מה שאנחנו אוהבים ומה שבוער בנו. אבל עכשיו זאת שעת משבר והציפייה שכולם יכנסו מתחת לאלונקה היא נכונה ביסודה, אלא שיש תחושה שהמדינה נותנת למגזרים מסויימים לסחוב את האלונקה בעוד שמגזרים אחרים נחים עליה לאורך כל הדרך.

אותו גוף ששילמנו לו לאורך כל השנים מפנה לנו גב בזמן שאנחנו לראשונה בחיינו באמת צריכים אותו. רובנו מוגדרים כעצמאיים בפני המדינה וכמו יתר העצמאיים בארץ – אנו זוכים להתעלמות מוחלטת. אין עזרה ממשלתית, אין פנסיה, אין דמי אבטלה או פיצויי פיטורין. רק חובות ותשלומי מס. ובזמן קורונה אין זכויות, אין עזרה לחיים שלמים שהוקפאו ברגע על סמך גחמה רגעית של מישהו בכיסא מפואר.

המחאה הזו היא לא רק שלנו, ולא רק של עולם התרבות. היא רלוונטית לכל עצמאי בשטח, לכל עסק קטן, לכל מקום ואדם שנפגע מהגזרות הממשלתיות שבאו עלינו לרעה. מיליון מובטלים בשוק וכמעט ואין הצעות עבודה באף תחום. המדינה לא הגדירה נקודת יציאה ריאלית, לא מצאה לנכון לתכנן תוכנית אסטרטגית למלחמה בקורונה ולא רואה צורך לעזור לאזרחים, אלא אם הם מקורבים מספיק לשלטון או שהלובי שלהם בכנסת מספיק חזק. אין הגדרת זמנים, אין תוכנית פעולה, אין אופק לסיום המשבר.

גם אם בשבועות האחרונים נראה שיש חזרה לשגרה המדינה מתעלמת לגמרי מעולם התרבות. איכשהו אירועים עד 250 אנשים מותר לערוך, כנראה בגלל מפיקת אירועים מסויימת שקרובה לצלחת, או הרבנות שרוצה לחזור לחתן אנשים וצריכה לדאוג לפרנסה השחורה של הרבנים, אבל אם תשימו שם איש עם מיקרופון על במה כבר יבואו שוטרים שיתנו קנס 5,000 ש"ח במקרה הטוב, או מעצר אלים במקרה הסביר יותר.

וזאת הבעיה האמיתית בכל הסיפור – אין יד מכוונת, אין חלוקה הוגנת ואין התייחסות שווה. מי שיש לו לובי חזק בממשלה – יפתח, מי שחלש – שישתוק. לצערנו, הממשלה לא תקשיב לבעל מועדון בת"א כי מי הוא כבר? תשלם ת'מיסים שלך ותשתוק.
איקאה יותר מקורבים לשלטון. אותם צריך לפתוח. אמנות ותרבות? אי אפשר לבנות עם זה רהיטים.

צילום: ארתור לנדה

"אנחנו כח שמניע את המשק ונותן לאזרחים סיבה לצאת מהבית, עם כל הטוקבקים השטניים שיוצאים נגדנו – אנחנו לא נרתע. המאבק שלנו צודק, אז במקום לצאת נגדנו עדיף שתחברו למחאה."

במחאה שהתקיימה השבוע בירושלים כבר ספגנו את היחס של הממשלה לכל העוסקים בעולם התרבות. הזלזול שבצבץ בקדניציות האחרונות נראה באופן ברור כיום, כאשר הממשלה מבטלת את פגישתה עמנו בזמן שהנציגים שלנו כבר על מדרגות המשכן. כי מי אנחנו כבר? כולה פרזיטים שמקיימים את כל חובות המדינה, משקיעים את מרבית זמנם ומרצם בפיתוח התרבות הישראלית ובהרמת המורל בארץ. אנחנו עובדים קשה, הרבה יותר קשה מהדמגוגים שיושבים ו(לא) מנהלים את המשבר הזה. אנחנו כח שמניע את המשק ונותן לאזרחים סיבה לצאת מהבית, עם כל הטוקבקים השטניים שיוצאים נגדנו – אנחנו לא נרתע. המאבק שלנו צודק, אז במקום לצאת נגדנו עדיף שתחברו למחאה. גם אם אתם לא עוסקים בתחום באופן ישיר, אתם צורכים את התוצרים שלנו, אתם תלויים בנו כמו שאנו תלויים בכם ורק ביחד נוכל לגרום לשלטון לשרת את טובת האזרחים, בשביל האזרחים.

תגובת איגוד המוזיקאים החדש:
"תעשיית התרבות נמצאת במשבר, אבל בסופו של דבר – זה לא רק בידיים של הממשלה, זה גם בידיים שלנו. אנו קוראים למוזיקאים, למוזיקאיות, לאנשי התעשייה ולכל מי שהתרבות יקרה לליבו לתמוך במאבק שלנו. כדי שנוכל להמשיך להעלות את מאבק המוזיקאים/ות לסדר היום, לדאוג שתהיה לו נוכחות בשטח ולהילחם כדי שישמעו אותנו גם בכנסת, להבטיח שיהיו פיצויים ומתווים שבאמת מתבססים על אופיו הייחודי של המקצוע שלנו ועל הצרכים שלנו, וכדי שנוכל גם להקים איגוד שישרת את כל המוזיקאים שנים קדימה – אנחנו צריכים גב ציבורי. לכן, אנחנו מבקשים את התמיכה בקמפיין גיוס הכספים שלנו".

לינק לגיוס כספים

                                                                           קרדיט לארתור לנדה שצילם את התמונה הראשית של הכתבה.

דיווח על בעיה