הילדות בבאר שבע ועד למופע שהיה אמור לקרות בכולי עלמא-נפרדים מנומי

חייכן, צנוע ומאה אחוז אוטנטי- הראפר נומי הלך לעולמו.
מתן יעקב

לפני קצת יותר בתחילת חודש אוקטובר הלך לעולמו הראפר “נועם כהן” שהיה ידוע בשם הבמה “נומי”. המילים “הלך לעולמו” קשות לכתיבה פעמיים. פעם ראשונה מובנת מאליה, מדובר באיש צעיר (29) ומוכשר שהיה על המסלול הנכון למעלה. הקושי השני נובע מכך שהמילים “הלך לעולמו” עשויות להיות קצת קלישאתיות. נומי היה איש של מילים, הוא היה כנה ושם את הלב והנשמה שלו על הדף, ולכן כשמתארים אותו בחייו או במותו יש להימנע ככל האפשר מקלישאות, בדיוק כמו שהוא נמנע מהן.

נומי נולד וגדל בבאר שבע (עוד נגיע לזה). הוא התחיל לכתוב בגיל צעיר (7), את אלבום הבכורה שלו הוציא בשנת 2019. האלבום נקרא “רוק סטאר, כפרה”. אמנם נהוג לכתוב על פועלו של אמן אחרי שהוא נפטר ולסקור את חייו. לגבי נומי מספיק להסתכל על מעט החודשים האחרונים כדי לקבל את הרושם שהוא לא נח לרגע. בחודש אוגוסט האחרון נומי הספיק לחמם את “רביד פלוטניק” (נצ’י נצ’) במספר הופעות בטור שלו, בספטמבר השתחרר סינגל בו שיתף פעולה ביחד עם כפיר צפריר ומבוא הדודאים (כחלק מהאלבום המתקרב של “צפריר”) וב – 3 באוקטובר היה אמור להופיע על בימת הכולי עלמא בת”א, הופעה שאליה כבר לא הספיק להגיע.   

החזות של נומי נראתה מאיימת מצד אחד, אך מצד שני כל מי שהכיר אותו וגם מי שצפה בראיונות איתו ראה מיד שמדובר בבחור נעים, חייכן וגם צנוע. בחלק מהשירים שלו יש מילים קשוחות ורוויות אלימות, ובחלק אחר נחשף צד אמיץ, פגיע וגם אופטימי. קשה לא לעשות את הקישור לעיר בה גדל – באר שבע. בירת הנגב היא עיר עם שכונות קשות שנמצאות לצד שכונות עשירות ועמידות. עם אוניברסיטה גדולה וקבוצת כדורגל מהוללת שידעה עליות ומורדות. אפשר לומר שאם האדם הוא תבנית נוף מולדתו אז כמו שבאר שבע רחוקה מהמרכז, היא עדיין מצליחה להיות מרכז תרבותי גדול שמצמיח הרבה אומנים, אנשי רוח וספורטאים. דומה גם קצת לדרך שנומי עשה מבאר שבע בעזרת היכולת להיות מורכב, אוטנטי ולהחזיק בכמה קצוות בו זמנית.   

סצינת הראפ וההיפ הופ מאוד מפותחת כיום בישראל. היו לה פורצי דרך משנות התשעים ועד אמצע שנות ה – 2000 כגון “שבק ס’ “, “סאבלימנל והצל”, “מוקי” (כעצמאי מחוץ ל”שבק ס’ “), “הדג נחש” ויש עוד. אבל מה שמשותף לכל השמות שהזכרתי הוא, שהם עמדו על הפסגה די לבד. כלומר הפער בינם לבין אומני ראפ אחרים היה עצום.

כיום הסצינה גדלה, יש המון קהל שנהנה מאומנים בסדרי גודל שונים, מ”הדג נחש” דרך רביד פלוטניק או נצ’י נצ’, טונה, ג’ימבו ג’יי, טדי נגוסה, מיכאל כהן (שהוציא אלבום מעולה לאחרונה), פלד ועוד ועוד. הרשימה כל כך ארוכה שאפשר למלא שתי פסקאות שלמות ועדיין לתפוס את הראש בניסיון להיזכר את מי שכחתי. מה שמשותף לאומנים שמניתי (וגם לאלו שלא מניתי) הוא שעל אף שיש הבדל בסדרי בגודל והחשיפה התקשורתית ביניהם, כולם עובדים בתחום ומתפרנסים, לכולם יש קהל שמגיע להופעות, צורך את המוזיקה והכי חשוב מחכה למוצא פיהם.

כשנומי התחיל לכתוב (בהיותו ילד כפי שהעיד על עצמו) זה היה בעיצומם של הגלים הראשונים של ההיפ הופ. כשקצת התבגר, התחיל לעסוק בתחום באופן שהפך אט אט מקצועי יותר ויותר. הוא היה חלק מאותה “תרבות שוליים” שהלכה וגדלה אל תוך המיינסטרים ואפשר לומר שהוא חלק מהמחזורים הראשונים שהצמיחו את ההיפ הופ להיות עץ עם ענפים מרובים כל כך.

כששאלתי חבר שהיה מאוד קרוב אליו מה צריך להיות בכתבה, הוא ענה שכל הכתבות דיברו על המוזיקה שלו, הוא אמר לי גם “תכתוב על כמה שהוא היה חבר והציל את כל החברים שלו”. את זה אשאיר אולי לאנשים אחרים לכתוב, אבל ללא ספק כשקוראים את דברי ההספד של רבים מאלו שמובילים את עולם ההיפ הופ והמוזיקה בארץ משתקף אדם כן וישר שלא מפחד להגיד את כל מה שעולה על רוחו, תוך כדי שהוא מחבק את מי שנמצא לידו עם היד השנייה. קהילת ההיפ הופ ידעה עליות ומורדות לאורך השנים, ולכתו של “נועם (נומי) כהן” היא מכה קשה וטרגדיה בעבור אלפי ורבבות רבות של אנשים. הוא צמח בתוך עולם שכבר היה מוכן לקבל ראפרים שנשמעים כמו האחים שלהם בצד השני של הכדור. הוא עשה דרך קשה ובנה את עצמו בעשר אצבעות והכי חשוב הוא היה עשוי ממאה אחוז אוטנטיות ואפס אחוז קלישאות.